לא פסקה ישיבה

תקופת ארץ הקודש

הגרא"י, ראש הישיבה, שמסר נפשו כל ימיו לתועלת התלמידים, החליט בעת מלחמת העולם השניה לעלות ארצה ולפעול משם להשגת סרטיפיקטים לישיבה כולה. תחנתו הראשונה היתה בבית בכורו הגרח"ז.

כבר בימים הראשונים לבואו החל לפעול בקדחתנות למען השגת האשרות. מאמציו היו לשווא.

חדשים אחדים אחרי עלייתו פתח את ישיבת מיר בירושלים. הישיבה החלה דרכה עם מנין בחורים ואברכים מ'עץ חיים'. שיטת לימודם השונה (לימוד בבקיאות בעיקר) הצריכה יגיעה רבה על מנת להקנות להם את דרך הלימוד הישיבתית המעמיקה. הגרא"י פעל אז בכל החזיתות: הקים את הישיבה מחדש, ממסד עד טפחות, כשעול הנטל הכספי על כתפיו השחות, פעל ללא הרף למען הלכודים בליטא ולמען אסירי המחנות בברית המועצות ופתח ליבו לכל עני ומר נפש, כדרכו מקדם.

בתום המלחמה, כאשר בני שנחאי בקשו להם מעט שלווה, הצליחו כל בני הישיבה להגר לארצות הברית, בזכות השתדלותו הנמרצת של הגר"א קלמנוביץ. במכתביו של הסבא נשמעת זעקה נואשת בגין זה:

"הזדעזעתי לקרוא את הטלגרמות. עגמה נפשי בקראי דבריכם ונודדת שנתי מעיניי. אין זאת אלא מעשה שטן הרוצה להשמיד גם שארית פליטת בית סופרינו האוד המוצל מאש. לכן הוא מפנה לבכם לנסוע למקומות אלו ולא לארץ ישראל. כך גם הישיבה האחרונה שנשארה מכל מרכזי התורה באירופה תושמד השמדה רוחנית. רצונו להשמיד התורה והיראה שקנו התלמידים במידה נעלה בגולה. אי אפשר לי לתאר את החילול השם הגדול והנורא שהננו יכולים לגרום בהחלטה זו לנסוע לאמריקה או לקנדה".

הגר"ח שמואלביץ, הגר"י לוינשטיין (שלא יכול היה לשאת את אוירת החומרנות באמריקה) ומאוחר יותר תלמידו הגר"נ פרצוביץ נענו לו ובאו לבנות את הישיבה בארץ.

אהבת התורה העזה, המשיכה, כתמיד, לפעם בלב רה"י גם כלפי מי שאינו תלמידו – סיפר אחד ממזכירי הישיבה בירושלים: "הדבר ארע באחד מימי זקנותו של הגרא"י. חולשתו לא אפשרה לו לשמוע 'שטיקלאך תורה' שאהבה נפשו. באותה עת נראה אחד מבני ירושלים צועד למעונו של רה"י. המזכיר הבין מיד שהלה בא לומר חידוש ולקבל 'תשלום הוגן' על ששימח את הגרא"י. הציע הלה לתת כבר עתה את הכסף לאברך ולשמוע את דבריו למחרת, כשראש הישיבה יתחזק. הגרא"י נחרד: "ומה עם מסיר אוזנו משמוע תורה?!"

עשרים וארבע שנים עמוסות הרבצת תורה ללא מצרים, בהגברת חיילים לתורה ובצדקה וחסד מופלגים עברו על הגרא"י בארץ ישראל. כל אותן שנים דרבן את תלמידיו לעליה בלתי פוסקת בידיעת התורה. היה רגיל לשאול בחביבותו: "היכן אתה עומד בש"ס?" (בש' ליטאית הנשמעת כס').

הצצה בתולדות חייהם של רבני 'מיר' מלמדת דבר מפליא: בכולם נתגלו שתי מידות מהותיות שהשפיעו על כל מעשיהם בכל התקופות והזמנים. המעלה האחת – אהבת עצם התורה, זו שהתבטאה בחיבה יתירה לא רק ל'מירערס' ולא רק למירערע תורה', אלא לכל בן תורה ולכל 'שטיקל תורה' באשר הוא. והשניה – הפשטות והצניעות שהקיפה את כל ישותם. הכל הרגישו איתם כשווה בין שווים. מורה הדרך לכך היה הגרא"י.

יערת הדבש של הגרא"י ממשיכה להחיות את בני התורה עד היום, שנים רבות לאחר הסתלקותו.

ראשי הישיבות בתקופת ארץ הקודש

תקופת שנחאי

דומה היה על בני ישיבת מיר בגולת שנחאי, כי ישיבת מיר היא השריד האחרון לעולם הישיבות שחרב. הגר"ח שמואלביץ היה חדור בתחושת השליחות להעלות את בני הישיבה לפסגות חדשות של התמדה וידיעה בתורה.

מסיבה זו העלה את מספר שיעוריו. בשנחאי מסר שני שיעורים כלליים. ואכן, הצליח ובני הישיבה נסחפו עמו לאותה תחושת מחויבות עמוקה.

בתקופת המלחמה הוטלה על הגר"ח כהונת ראשות הישיבה. חותנו הגרא"י עלה לארץ ישראל בתש"א והפקיד בידיו האמונות את ניהול הישיבה הקדושה. מכאן ואילך היה קברניט הספינה. הוא שניווט אותה בין גליה הסוערים של המלחמה, הוא שהנחה אותה בטלטולי נדודיה ועליו נפל הנטל לדאוג לכלכלתם של שלוש מאות וחמישים בני הישיבה, רבניה ומשפחותיהם. קרוב לארבע מאות נפש היו אז תחת חסותו. הרבה מאוד תושיה, כח העזה, מוכנות ליטול סיכונים והתמצאות בנפתולי העולם הצריך תפקיד זה.

בניגוד למצופה, ר' חיים שלא מש כל ימיו מן האוהל ושרוי היה בעומקה של הלכה מאז עומדו על דעתו, גילה כישוריו גם בתחום זה ובסייעתא דשמיא מוחשית הצליח לרקום בפקחותו רשת תקשורת חשאית לתמיכה בבני הישיבה בשנחאי. היתה זו מלחמת מוחות מתמדת שהתנהלה מתחת לפני השטח, בין ר' חיים לבולשת היפנית. לא אחת הוזמן למשרדי הבולשת להשיב על שאלות. ר' חיים ידע היטב את סיפורי האימה שהילכו סביב ה'ז'נדמריה'. הללו רצחו אסירים ללא משפט, התעללו ועינו באכזריות חפים מפשע. בטרם לכתו לחקירות היה אומר ווידוי ונושא תפילה ממעמקי הלב שלא יכשל בלשונו ושיזכה לשוב הביתה. כעבור שנים, בנישואי בתו השלישית, תאר במילים נרגשות את אימתו טרם אחת החקירות: "שלושה דברים ביקשתי אז: כאשר אזכה לצאת מהגיהנום כאן. פטור נא אותי לתמיד מן העול הכספי, זכיני להשיא את בנותי לתלמידי חכמים וזכיני לגדל את בני לתלמידי חכמים. היתה לי אז הזכות לבקש, רבותי, כשאדם נמצא בפחד מוות יכול הוא לבקש!"

במצב זה, של עול בלתי ניתן לתאור ושל אימת מוות המשיך להרביץ תורה ברבים בלהטו הידוע, ברינת תורתו המפורסמת ובהיקף הר' חיימי שלו. תלמידי אותה עת מציינים, שהיתה זו אחת היפות שבתקופות הישיבה, למרות הקשיים.

עמו בנשיאת העול הרוחני בשנחאי ניצב כל העת המשגיח הגר"י לוינשטיין. רבות יש לספר על אישיותו הטהורה.

יראתו קדמה לחכמתו מנעוריו. במהלך השנים, עם עמלו התדירי על מידותיו יצא שמו כאחד מנקיי הדעת בדורו. חתר לאמת הפנימית כל ימיו ולא יכול היה לסבול שמץ של רמאות עצמית.

כל רואיו הכירו בו שכל תאוותו כתאוות הצדיקים מן ההצלחות – להפק רצון מהשם ושיחפוץ בו. דבר מעבר לזה לא נלקח אצלו בחשבון..

תלמיד קלם היה וקלמאי נשאר עד ערוב ימיו. כל תנועה מתנועותיו היתה מחושבת.

מקלם פנה למיר ובשקט ובענוה האופייניים לו עשה לילות כימים בלימודו בהיכל הישיבה כאברך מן השורה. מעיני הגרא"י לא נעלמה צדקותו המופלגת ויגיעתו בתורה. באותה עת עדיין לא חזר ר' ירוחם והטלטל בתחנות מעבר שונות. בנתיים היתה הישיבה ללא משגיח והגרא"י פנה אל ר' חצקל הצעיר לימים למלא את מקום רבו, עד שובו.

ממיר עבר לפוניבז' וכיהן בה כר"מ כשנה. מקלצק הגיעה בקשה מר' אהרון קוטלר שיבוא לשמש כמשגיח בישיבתו ושימש בה משפיע מוסרי אך רוחו נשאה אותו לשוב אל כתלי בית המדרש המיראי. על אף שהפסיד את מקור מחייתו עזב את משרת הניהול הרוחני ושב למיר, כאברך בכולל. ימי מחסור קשים באו על בני ביתו, אך בהסכמת רעיתו לא שינה עמדתו.

בארץ הקודש החלה אז בנייתו של המרכז התורני בפתח תקוה – ישיבת לומז'ה. רה"י הגר"ר כץ פנה אל הגר"י לוינשטיין ובקשו להאציל מרוחו על הישיבה. הודות להשפעתו של הגר"י בלומז'ה זכתה לפרסום רב בארץ ובאירופה ותלמידים רבים התווספו לספסליה.

כששקעה שמשה של מיר ונפטר המשגיח ר' ירוחם שלח הגרא"י בקשה חמה להגר"י שישוב וימלא את החלל הגדול שנוצר. הגר"י היה דבוק בר' ירוחם מאוד ותחושת הכרת הטובה על שסלל את דרכו הרוחנית, עם רגש האחריות להמשיך ולהשפיע מתורת רבו לדור הצעיר הכריעה. הוא שב למיר כשהוא נפרד בלב כבד מתלמידיו בלומז'ה. התקופה היתה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הישיבה ניצלה ובדרך חתחתים רצופה ניסים ונפלאות הגיעה לוילנא, ליפן ולשנחאי, באותה עת- מי שהחזיק את הישיבה בעידוד ובהרעפת טל תחיה של אמונה ובטחון היה הגר"י לוינשטיין.

גם בארץ הקודש שמש תקופה כמשגיח עד שנקרא לישיבת פוניבז' המעטירה. משם יצא שמעו כגדול בתורה וביראה בכל רחבי העולם היהודי.

ראשי הישיבות בתקופת שנחאי

תקופת הפריחה בליטא

לבתו, בחר הג"ר אליהו ברוך את הגרא"י פינקל לחתן. חתנו זה הצטיין בכל מידה נכונה. כבר בישיבה בלטה אהבתו המתפרצת לתורה וללומדיה

טלז של הג"ר אליעזר גורדון והג"ר שמעון שקופ, בריסק של הג"ר חיים, סלבודקה של אביו הגרנ"צ, סלוצק של הג"ר איסר זלמן והלוסק של הג"ר ברוך בער היו תחנות הדרך שסימן לעצמו בימי בחרותו. צמאונו הרב להתאבק בעפרם של חכמי הדור הביאוהו לנדוד ממקום למשנהו ובלבד שיוכל להוסיף עוד דיוק בצורת הלימוד, עוד שיטה בהבנת הסוגיות. גם לראדין אצל החפץ חיים הגיע והסתופף בצילם של מאורי הדור בכולל קדשים המפורסם. שאיפות ההתעלות שלו מעולם לא הגיעו לרוויה ועליו המליצו גדולי הדור: 'אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב תורה לא ישבע תורה'. בכל אותם מקומות תורה התעצם מאוד כח החידוש שלו. אהבה עצומה היתה בו לחדש בדברי תורה ולשמוע חידושי תורה של אחרים. אהבתו זו נודעה בשערים מימי נערותו ועד זקנה ושיבה.

כבר בימי בחרותו נהג כמנהגו המפורסם: היה מאזין לחידושיהם של חבריו כשהנאה אין קץ שפוכה על קלסתרו. "זו היתה הנאתו הגדולה ביותר בעולם הזה!" אמרו עליו כל יודעיו. בשעות כאלו היה נוהג לפשפש בכיסיו, לשלות מהם את פרוטותיו האחרונות ולהעניקן למשמיעי החידושים כאות תודה על קורת הרוח שגרמו לו.

מחיבתו הבלתי נתפסת לתורה נהג תקופה ממושכת, עוד בימי שחרותו, להשכים מדי בוקר לבית המדרש ולכבד בכוס תה מתוק את המשכימים קום. ממעט כספו קנה קוביות סוכר והמתיק בהם את המשקה. בתנאי אותם ימים, כשקובית סוכר היתה מצרך יקר ומושך לב, היה לכוס התה כח משיכה לא מבוטל, ולא מעטים נהרו ללמוד לפני התפילה כדי לזכות במשקה החם, משיב הנפש. למרות היותו מבחירי התלמידים לא חש פחיתות כבוד מעשייה מעין זו ולא משך ידו מכל דבר שיכול היה לסייע לחיזוק התורה אצל רעיו. היה מעורב מאוד בין הבריות, נעים שיח והכל היו חשים ידידיו- מופלגים בתורה כצעירי הלומדים.

מראדין הגיע הגרא"י לתחנה המרכזית ביותר בחייו: ישיבת מיר. על אף מאמציו להצטנע, הלך שמו לפניו בגאונותו ובמידותיו התרומיות. לא ארכו הימים ונבחר לחתנו של ראש הישיבה. כך הצטרף לשושלת הזהב של הנהגת ישיבת מיר.

מתרס"ז ואילך הרביץ הגרא"י תורה ברבים במשך שישים שנה ברציפות. כל שיעור הוכן ביסודיות אופיינית, תוך שימת לב מדוקדקת לתוכן ולמבנה, בשיטת לימודו המיוחדת שינקה מחלבה של בריסק ושאר גאוני ליטא. גם בימי מלחמות, נדודים וסכנות נמסרו שיעוריו, תמידים כסדרם, וכך נהג עד זקנותו המופלגת. אף בשנת ת"ש, כשבסביבתה של מיר התחוללו קרבות ומטר של הפגזות נתך על כל האזור- עמד הגרא"י ליד הסטנדר בהיכל הישיבה והרצה את שיעוריו כאילו עולם כמנהגו נוהג. במקביל אליו עמד בראשות הישיבה גם גיסו הגאון בתורה וביראה ר' אברהם צבי קמאי הי"ד. גם הוא היה גאון בצנעה כאביו וככל גאוני מיר אחריו. הרביץ תורה לרבים במיר עד שנות הרעה. כשנמלטה הישיבה מיר לוילנא סרב להצטרף אליה כי טען: "לא אשאיר את בני עדתי ללא רועה". נעקד על קידוש השם. יקום השם דמו. מכאן ואילך היה הגרא"י היחיד שהופקד על ראשות הישיבה.

כראש הישיבה דאג הגרא"י בכל השנים גם לכלכלתם של בני הישיבה. הישיבה ידעה הרבה שנות עוני ומחסור, ותמיד היה האב הרחום מוסר נפשו על תלמידיו ונושא אותם כנשוא האומן את היונק. בעיניו היה הדבר פשוט: מה לא יעשה אב לילדיו? כך, למשל, בתקופת מלחמת העולם הראשונה התעלם מן הסכנה העצומה הכרוכה בכך וכיתת רגליו על פתחי נדיבים ואף לארצות הברית הגיע לשם כך.

למעשה, התנסה רבות בכלכלת תלמידי ישיבה עוד בבחרותו. בלמדו בסלוצק נגעה מאוד לליבו מצוקתם הקשה של בני העניים שלמדו בה. נפשו הרגישה לא ידעה מנוח, כשראה את הנערים החיוורים והכחושים, הממיתים עצמם באוהלה של תורה ומתייסרים ברעב. כך הגה את הרעיון המבריק של "בנק הלוואות". לשם כך גלגל כספי הלוואות תקופה ממושכת. גם בדרכים אחרות פעל בימי לימודיו בישיבות השונות, כדי לעזור לבני תורה עניים: את חיבתו לחידושי תורה גייס למשימה והבטיח פרס כספי לכל מי שיאמר בפניו חידוש מקורי…

את התחייבויותיו שילם מן התמיכה שקיבל מאביו, בתוספת התשלום שניתן לו על מתן שיעורים לבני תורה מבני העיר. הכל בפשטותו האופיינית.

מי יתנה את עוצם אהבתו ללומדי תורה! חיבה יתירה נודעה ממנו לתלמידים שבהם גילה אהבה לתורה וחשק ללימודה. לאורך כל שנות כהונתו כראש הישיבה בלטה עובדה זו. לא היה דבר שהרטיט את ליבו יותר ממראהו של בחור המוכן לעמול ולהקריב כדי להתעלות בלימוד. פעם התדפק על דלתו תלמיד צעיר מאוד מישיבת קלצק שהגיע למיר כשהוא לבוש במעיל דהוי ומרופט וביקש להתקבל לישיבה. הגרא"י לא נטה להסכים. "זו ישיבה לבחורים ולא לנערים ואתה עודך נער", אמר. התלמיד לא הרפה והתחנן על נפשו. הגרא"י מצידו עמד בסרובו, אלא, שתוך כדי שיחה הבחין במעילו הבלוי של הנער, ושאלו אם אין ביכלתו לקנות לעצמו בגד טוב יותר. "לאמיתו של דבר היה לי מעיל חדש ומשובח שתפרה לי אימי", ענה, "אולם מתוך שהשתוקקתי מאוד ללמוד כאן ולא היה בידי כסף לנסיעה, מכרתי את המעיל לאחד הבחורים בקלצק, ובכסף באתי הנה".

אך שמע הגרא"י את תשובתו התמה של הנער, הודיעו על אתר שהתקבל לישיבה. נער שיוקדת בליבו אש תורה כזו אי אפשר שלא להענות לו. לשון החזו"א באגרותיו התאימה לחלוטין להלוך רוחו: "עשיר אני באהבת זולתי, ובייחוד לצעיר מזוין בכשרונות ולב מבין. צעיר השוקד על התורה מלבב אותי וצודד את נפשי, וזכרונו ממלא כל עולמי. ונפשי קשורה בו בעבותות אהבה בל ינתקו". כזה היה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל.

רבים תמהו מה היה סוד הצלחתו העצומה, כיצד הצליח להיות מרביץ התורה הגדול בדורו? היו שכרכו זאת בגדלותו העצומה בתורה, בהצניעו לכת ובמידותיו הנאצלות. אולם חתנו הגר"ח שמואלביץ ראה את סוד הצלחתו דווקא באהבת הבריות שלו. אהרון אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות – הצליח לקרב חוטא לתורה על ידי "שהיה מתאהב עליו ומרבה לספר עימו… ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו", כותב הרמב"ם. "יסוד גדול מחדש הרמב"ם בדבריו", אמר הגר"ח, "אהבת הבריות אינה רק ענין נשגב של בן אדם לחבירו. היא הכרח גמור לכל המעוניין לקרב אנשים, לחנכם ולגדלם לתורה וליראה. לא קיימת אפשרות להצמיח ולגדל בלי אהבה אמיתית של רב לתלמידו. בזה היה כוחו של הגרא"י גדול"!

יחס אבהי נוגע ללב גילה הגרא"י כלפי כל תלמידיו. מידותיו התרומיות וענוותנותו הזדהרו כמרגליות דווקא ביושבו בכבודו של עולם. גם ברום מעלתו כראש הישיבה הגדולה בעולם לא גבה ליבו ולא רמו עיניו, וכאביו הגרנ"צ, כן הוא, היה יושב בסתר ובצל – גם בהיותו עליון במעלתו ובמעמדו.

הפשטות שלו הפעימה. רבים זוכרים כיצד היה מהדר תלמידי חכמים בקימה מלוא קומתו, אף כשהיו צעירים ממנו בעשרות שנים.

עם התמנותו לראש הישיבה החדיר בה את רוממותה של השיטה המוסרית. נבחרו על ידו משגיחים נושאי דגל המוסר בדורם. רוח טהרה הערתה על הישיבה ומכל קצוות תבל נהרו אליה. חלק גדול ביותר בצמיחתה המפליאה של הישיבה יש לזקוף לזכות המשגיח הגאון הצדיק ר' ירוחם ליבוביץ.

הגה"צ ר' ירוחם ממיר ידוע היה בדור שלפני השואה כגדול המשגיחים בדורו. איש אלוקים שכל ישותו אינה אלא עבודת בוראו. מחנך בחסד עליון היה, בקי בנפתולי הנפש ומומחה מופלא בעיצוב רוח הישיבה. על ברכיו התחנכו רבים מגדולי אותו הדור, וממעיינות הפז שלו השקו לימים את תלמידיהם. כך היה לאביהם הרוחני של אלפים.

קלם היתה בית היוצר לגדלותו הרוחנית הבלתי נתפסת של המשגיח הגר"י ליבוביץ. הוא דבק מאוד בסבא מקלם, למרות העובדה שרק זמן קצר שהה במחיצתו. פעם גילה טפח מהקשר הרוחני העמוק ששרר בינו לבין רבו: "בבחרותי, כאשר באתי לקלם, אחרי זמן קצר שזכיתי לשמוע את הסבא, נסתלק ר' שמחה זיסל לבית עולמו. ואני במרירות ליבי הלכתי מאחורי כותל החדר שבו היה מונח, ועמדתי במקום זה כל היום ההוא בבכיות ובזעקות. לא אכלתי ולא שתיתי. רק הייתי מדבר לעצמי: "אך זה עתה זכיתי להתחיל להבין מהו אדם ומה הן חובותיו בעולמו. רק עכשיו נפקחו עיני, בשמעי דבריך פעמים ספורות והנה כבר נסתלקת ממני!"

חותמתו של הסבא נשארה טבועה בו. הג"ר הירש ברוידא, חתן הסבא וממלא מקומו בת"ת בקלם התבטא על אודותיו: "אילו היה חותני רואה את רבי ירוחם בהודו ובהדרו בטוחני שהיה אומר: 'זהו שאליו נתכוונתי".

במשך שמונה שנים מאז נישואיו למד בפרישות, בהסכמת אשתו הצדקת, בכולל קדשים אצל החפץ חיים. בשנים אלו סיים ש"ס וארבע חלקי שו"ע עם באור הגר"א. בשנים אלו היה שב לביתו רק לחג הפסח. בהקדמה לספרו מציינים בני משפחתו עובדה מפעימה: "כעשרים וארבע שנים ישב בטח בדד באוהלי שם, ורק על ה'ימים טובים' היה בא לביתה".

לאחר פטירתו העידה עליו רעייתו את שנשאה על לוח ליבה כל אותם שנים: "הכי ידעתם, קינדערלאך? ער איז דאך געווען א מלאך אויף א אמת!"

תקופה חדשה החלה במיר עם בואו של הגה"צ ר' ירוחם בשעריה. חותמו האישי הוטבע בכל אחד ממאות תלמידיו. בעין בוחנת עקב אחר אישיותם המתפתחת והתאמץ לחנכם איש איש לפי מהותו, לפי אופיו ולפי נטיית ליבו. לשיחות המוסר שלו יצא שם בעולם היהודי כולו.

ימי מלחמת העולם הראשונה היו ימים רוויי סבל עבורו. כמשגיח ב'מיר' התייחס אל כל אחד מהתלמידים כאילו היה בנו, עצמו ובשרו. כמי שהיה 'נושא בעול עם חבירו' בכל ליבו, הצער על תלמידיו המתייסרים ברעב ובחוסר ידיעה טרפה את מנוחתו. כשהתקרבה החזית למיר, זמן קצר לפני שנמלטה מן המקום, נתפס אחד התלמידים בידי הצבא הרוסי בחשד לריגול. שמועות מהימנות אמרו כי יוצא להורג – כדין מי שנתפס בימי מלחמה בריגול לטובת האויב. בשמעו את הבשורה הנוראה נחרד עד עמקי נפשו. בין לילה הלבינו שערות ראשו והוא אז כבן ארבעים שנה!

בעיצומה של המלחמה שב לביתו, אחר פרידה של שנים אחדות. בסערת הקרבות נמנעה אף האפשרות לקשרי מכתבים. בניסי ניסים הגיע בשלום ונותר בליטא עד תום הקרבות. בינתיים נגה אורו של הגאון המשגיח על ריכוזי תורה אחרים: בסלובודקה ובפוניבז'. גם במקומות תורה אלו השפעתו היתה עצומה. מהפך התחולל בנפשם. בהכירו בכוח ההשפעה בה ניחן חשב להמשיך להפיץ את אור המוסר על עולם הישיבות בליטא. ישיבת מיר קראה לו לשוב למשמרתו ועולם הישיבות קרא לו להפיץ מעינותיו בערוציהן. כיון שלא ידע מה רצון השם שאל בגורל הגר"א מה עליו לעשות לעת כזו. הפסוק שעלה בגורל נשא עמו תשובה ברורה עבורו: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו". הגר"י ראה בכך הוראה ברורה שכמי שנמנה על נושאי ארון הקודש אל לו לסור מן הארון ולהתרחק מן הישיבה בה כיהן בעבר. על מאורע מופלא זה סיפר באגרת להגר"ש שקופ. בענוותנותו היתירה הוסיף בהדגשה כי הדבר ברור שלא לפי מעשיו נתגלה לו הפסוק, כי אם בזכות הרבים. והוסיף: "מני אז יש לי כמה חששות בעת שההכרח יאלצני לעזוב את הישיבה אף לזמן קצר!"

האור שהקרין סביבו היה מסנוור בזהרו. ספר מוסר חי היה בעיני תלמידיו ובהדרכתו המריאו לגבהים לא נודעו. כשרוחם של מצוקי ארץ אלה חופפת עליה הגיעה מיר לשיא פריחתה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה למעוז התורה הגדול ביותר באירופה ולמעשה – בעולם כולו. את הצמאון הזה ידעו במיר להרוות ביד נדיבה. ראש הישיבה באהבתו האדירה לתורה והמשגיח בגודל רוחו, בשיחותיו העמוקות ובהבנתו לנפש האדם הפכו את התלמידים לבני תורה מסולאים מפז.

מרן הגרא"מ שך שח פעם, שפגש ברכבת את מרן הגר"א וסרמן הי"ד. ר' אלחנן תמה באוזניו: הלא בגרודנא חונה הגר"ש שקופ, ובראדין הגר"נ טרופ. 'וואס גיין אעלע אין מיר'? למה נוהרים הכל למיר? נמנו וגמרו, שדמותו והשפעתו של הגר"י ליבוביץ היא הגורמת.

המשגיח, הגר"י ליבוביץ, בענוות האמת שבה הצטיין – התייחס בביטול גמור לכח השפעתו הכביר. בטרם החל בתפקידו חשש מאוד פן לא יהיה לו כלל מה לומר לציבור התלמידים… ולאחר היכנסו לתפקיד, כשנפתחו מעינות רוחו כזרם מים אדירים ושיחותיו הרטיטו לבבות – נשאר בעמדתו. ביטל במחי יד את כוחותיו. "בואו וראו מה גדולה היא זכות הרבים", התבטא, "אפילו קרש – כשיעמידוהו בפני ציבור יתחיל לדבר".

עובדה מאלפת הקשורה לתקופת הזוהר של ליטא, כרוכה בהמחשת גדלותו של ר' ירוחם בעיני בני הישיבה מחד, ובמקביל בענוותנותו המופלאה של תלמידו הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין. בתקופת העדרו של הגר"י ליבוביץ מן הישיבה שימש הגר"י לוינשטיין בתפקיד המשגיח הרוחני. לאחר ששב הגאון למיר חזר הגר"י לוינשטיין להיות 'אברך' מן המנין. הוא שב להיות כביכול אברך פשוט – באותה ישיבה עצמה שבה כיהן עד אז כמשגיח ושבה כבר הלך שמו לפניו בגדלותו ובצדקותו(!). הוא סרב לקבל כל מינוי והתייחס אל המשגיח הגר"י ליבוביץ ביראת כבוד כאחד מקטני התלמידים אל מורו ורבו. כשנשא המשגיח ר' ירוחם את שיחותיו בישיבה היה גם הגה"צ ר"י לוינשטיין בין הנדחקים. פני להבים היו פניו וארשת פניו חרדה שמא יחמיץ מילה מפי קדשו. בשעת הצורך, כשהדוחק היה גדול מאוד, אף לא היסס לטפס על ספסלים. כמוהו כאברכים הצעירים ממנו בשנים רבות, ובלבד שיוכל להמצא קרוב יותר אל הגאון המשגיח ר' ירוחם. אכן, יש בעובדה מאלפת זו כדי להורות על גדלותם של הרב ושל התלמיד כאחד.

בת יחידה היתה להגרא"י ראש הישיבה. עבורה בחר את אחד המעולים שבתלמידיו, שנתייחד בכל העולם הישיבתי דאז בשלל מעלותיו. הגר"ח שמואלביץ.

כח התמדה אגדי היה לר' חיים, ואיתו שאיפה בלתי פוסקת להתעלות. הגר"ח הגיע לפסגות של בקיאות וגאונות, שאפילו באותו דור דעה היו נדירות והפעימו את עולם התורה. אף עמוד ההוראה, רבן של כל בני הגולה הג"ר חיים עוזר נהג בו כבוד והידרו בקימה באומרו: "כש'עזרת תורה' (ה'אוצר' בישיבה) של 'מיר' עוברת לפני לא אקום?"

תחילת לימודו היתה בסטוצ'ין. בהיותו כבן תשע עשרה מינהו הגר"ש שקופ לומר שיעור בישיבת גרודנא. שיעוריו הצטיינו בבקיאות מדהימה בכל מכמני התורה, והיו מבריקים בגאונותם. בזכות בהירות הסברתו עלה בידי כל השומעים להבין את עומק הסוגיות. כשהיו תלמידיו מאזינים לשיעוריו חשו בפועל עד כמה דברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. הגר"ח עצמו, בחמדת התורה שבליבו, נראה היה בשיעוריו כאילו שולח ידו לחדר אוצרות ושולה פנינים. אפוף חדוות התורה, מתמוגג מכל הברה, כל ישותו שופעת שמחה. לא פעם ראוהו מתרוצץ אחרי השיעור בין ספסלי ביהמ"ד ועל פניו נהרה: "בואו מהר! חייבים אתם לשמוע! מצאתי דרך חדשה להסביר את הירושלמי…". אף מתבונן מן החוץ, בהביטו בצעיר המתרונן, יכול היה לראות כי התורה היא תמצית חייו ומושא אהבתו הגדולה. תלמידיו דבקו בו בכל ליבם. גם כשסיימו ללמוד אצלו ב'קיבוץ' לא אבו לוותר על שיעוריו והיו עולים ל'עזרת נשים' כדי להתבשם לפחות משם מתורתו משמחת הלב.

כל חייו היה למוד התורה משוש נפשו. על אף כובד הראש ומאמץ המחשבה שהיה משקיע בתלמודו ניכרה בעליל שמחתו הלוהטת. היה רגיל להתבטא בביטויי שמחה אופייניים: "זה שמחה'דיג", "זה ששון'דיג", "זה כל כך מתוק".

קרוב לארבע שנים הרביץ הגר"ח תורה בישיבת גרודנא וספג שם בעצמו את ניחוחות תורתו של הגר"ש שקופ. שמעו יצא כבר בכל רחבי ליטא והכינוי: "ר' חיים סטוצ'ינר" נישא בהערצה בעולם התורה. לאחר שאחדים מחבריו הקרובים עברו ללמוד ב'מיר' החליט להצטרף אליהם. שם המתינו לו גם אחדים מתלמידיו בגרודנא שנפשם דבקה בנפשו. יום בואו למיר היה לציון דרך רב משמעות בחייו. למעשה, כהגרא"י בבואו ל'מיר', מאותו יום והלאה נקשר גורלו בגורל הישיבה עד סוף ימיו.

גם במיר התבלט כעילוי נדיר. מפה לאוזן עברה השמועה על בקיאותו בש"ס בבלי וירושלמי, ועל יכולתו לצטט ספרים שלמים ככתבם וכלשונם, מבלי לפסוח אף לא על מילה אחת.

סדרי הלימוד הדהימו גם הם את בני הישיבה: בין החברותות הרבות שלו היו אחדים שאיתם למד עד אחת אחר חצות, ואחרים שלמדו עמו משלוש לפנות בוקר. גם במרווח הזמן שבין הקביעויות היו המתמידים בישיבה מוצאים אותו כשגמרא בידו.

קשרים עמוקים נרקמו בינו לבין המשגיח דמיר, ר' ירוחם. ר' ירוחם עמד מיד על סגולותיו ורחש לו חיבה יתירה. היו נושאים ונותנים בעניני מוסר ומחשבה. דרכי הנהגתו של ר' ירוחם ליוו את ר' חיים כל השנים.

כבזקנותו כן בבחרותו נודעו לשם ולתהילה מידותיו התרומיות. יחסו לכל הנברא בצלם היה מלא חמימות ורוך. עדין נפש היה ושופע אהבה. 'א גוטער ברודער' כינוהו בני הישיבה בחיבה.

בתרצ"ו בקש ממנו חמיו לראשונה למסור שיעורים בישיבה. שמו של ר' חיים סטוצ'ינר הפך כבר אז לאגדה בישיבה ושלא כמקובל כל בני הישיבה, צעירים ומבוגרים, מופלגים בתורה, באו לשמוע את דבריו. בברק הגאונות האופייני לו מסר את שיעורו – מלאכת מחשבת יוצאת דופן של היקף עצום ועמקות גם יחד. התפעלות עזה היתה מנת חלקם של כל התלמידים. מאז מסר את שיעוריו בישיבה קרוב לחמישים שנה.

מלחמת העולם השנייה הנידה את הישיבה הרחק מאדמת מיר. גולה אחר גולה גלתה הישיבה עד הגיעה לשנחאי.

ראשי הישיבות בתקופת הפריחה בליטא

תש”נ – תשע”א

התש"נ – התשע"א- לאחר פטירתו הפתאומית של הרב נתן צבי פינקל, בנו בכורו, הרב אליעזר יהודה פינקל שליט"א, מתמנה תחתיו כראש הישיבה. "לא פסקה ישיבה" – הישיבה מונה למעלה מתשעת אלפים תלמידים כ"י