מרן רה"י הגאון החסיד רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל

שנת לידתו: י"ט אלול ת"ר
שנת פטירתו: י"ט תמוז תשכ"ה

חיבוריו: 

מרן רה"י הגאון החסיד רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל

בן מרן הסבא מסלבודקא.

בהיותו כבן תשע שנים בלבד, סיים ללמוד את סדרי נשים ונזיקין בחברותא עם אביו הגדול. בהיותו כבן שבע עשרה ידע את הש"ס כולו.

תשוקה עצומה הייתה לו לקבל את התורה ודרכי הלימוד מכל גדולי הדור. עוד לפני גיל בר-מצוה נסע ללמוד תורה אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון ורבי שמעון שקאפ זצוק"ל. לאחר מס' שנים נסע ללמוד מתורת בריסק אצל הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצוק"ל. לאחר שחזר לסלבודקא למד בחברותא עם העלוי ממייצ'ט ועם הגאון רבי שלמה פוליאצ'ק זצוק"ל. כאשר פתח הרידב"ז ישיבה בסלוצק נסע מרן לשם וקיבל תורה מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל. לאחר תקופה המשיך במסעו לקניין התורה בלימוד בחברותא עם הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל בישיבתו, לאחר מכן חפץ ללמוד סדר קדשים ונסע ללמוד בכולל קדשים בראדין, יחד עם הגאונים רבי אלחנן וסרמן ורבי ירוחם ליוואויץ זצוק"ל והתקרב למרן החפץ חיים. בשנה אחת למד את כל סדר קדשים וסדר מועד וקנה בהם ידיעות מקיפות בעיון ובבקיאות. כיוון ששמע מהגר"ח על גדלותו של האבני נזר, הרחיק ונדד לסוכוטשוב שבפולין כדי ללמוד מתורתו.

בכל המקומות בהם למד הקפיד לשמוע שיעורים מרבותיו. בתשוקתו העצומה לשמוע וללמוד דברי תורה, היה חוסך ממלגת הקיום הדלה שניתנה לו מהישיבה בה למד ומוסר אותה לחבריו שהיו מחדשים באזניו בדברי תורה. הנהגה זו נמשכה עד יומו האחרון, כאשר הוא מעודד אברכים ובחורים, בין מישיבתו ובין מישיבות אחרות, לחדש חידושי תורה ולאומרם באזניו ובתמורה היה משלם להם לירה ואף חמש לירות שהיו סכום נכבד באותה תקופה. מרן רה"י ניצל זאת כדי לעודד ולכוון אותם לעמל התורה ולחדש חידושים בסברא ישרה.

בשנת תרס"ג נשא לאישה את בתו של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אליהו ברוך קמאי, וקבע את משכנו במיר.

אביו שלח אליו למיר את הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג, בעל השרידי אש, שילמד עמו בחברותא. למדו יחד ארבע שנים וסיימו את הש"ס מס' פעמים.

בשנת תרס"ז, עוד בטרם מלאו לו שלושים שנה, מינהו חותנו לר"מ בישיבה והוא החל למסור את שיעוריו הנפלאים, אשר שילבו בתוכם את דרכי הלימוד השונים אשר למד אצל כלל רבותיו, כשהוא שוזר יחדיו את דרכי העיון, הסברא ההיגיון והפלפול. תלמידי הישיבה שחזו בגאונותו דבקו בו ובתורתו.

שינוי מהותי הביא עמו הגרא"י מבית אביו לישיבת מיר, לימוד המוסר באופן קבוע, דבר שהיה זר באותה תקופה ברוב הישיבות.

בשנת תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נאלצו בני הישיבה לנדוד אל תוככי רוסיה. חמיו, מרן רה"י הגרא"ב קמאי שהיה רבה של מיר, ראה צורך להישאר בזמני המלחמה הקשים יחד עם תושבי העיירה ומסר בידי חתנו הגרא"י פינקל את ראשות הישיבה. מאז שימש כיובל שנים כראש הישיבה עד יומו האחרון.

בתשוקתו העצומה לשמוע וללמוד דברי תורה, היה חוסך ממלגת הקיום הדלה שניתנה לו מהישיבה בה למד ומוסר אותה לחבריו שהיו מחדשים באזניו בדברי תורה. הנהגה זו נמשכה עד יומו האחרון, כאשר הוא מעודד אברכים ובחורים, בין מישיבתו ובין מישיבות אחרות, לחדש חידושי תורה ולאומרם באזניו ובתמורה היה משלם להם לירה ואף חמש לירות שהיו סכום נכבד באותה תקופה

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי רע. מרן רה"י לא נח וחירף נפשו לנסוע בין בתי נדיבים, למרות סכנת הנפשות שהייתה בדרכים מאימת הקוזקים הרצחניים, כדי להבטיח את המשך קיומה של הישיבה. הוא אף הרחיק ונדד לאמריקה הרחוקה למטרה נעלה זו.

לאחר פריצת מלחמת העולם השניה, למרות ניסיונותיו הרבים לא עלה בידו של רה"י לקבל אישורים לעלות לארץ הקודש עבור כל בני הישיבה. בלב כבד הפקיד רה"י את תלמידיו האהובים בידי חתנו הגר"ח שמואלביץ והמשגיח הגר"י לווינשטיין זצ"ל, והוא עלה לארץ ישראל כדי לפעול ממנה לקבלת אשרות עליה לתלמידי הישיבה. משימה זו לא עלתה בידיו, אך הוא פעל רבות יחד עם ועד ההצלה שהוקם בארה"ב להצלתם של בני הישיבה.

חדשים ספורים לאחר שעלה ארצה הקים מרן רה"י את ישיבת מיר בירושלים. הוא קיבץ סביבו שבעה עשר אברכים ובחורים מבני היישוב הישן והקים את הישיבה בבית הכנסת 'בית ברוך' שבמאה שערים. עד מהרה נוספו עוד תלמידים והישיבה עברה לבית הכנסת בשכונת 'בתי מילנר' ולאחר מכן לביהכ"נ 'אחווה'.

לאחר סיום מלחמת העולם, היגרו רוב תלמידי הישיבה לאמריקה. דעתו של מרן רה"י לא היה נוחה מכך והוא הרבה לשלוח מכתבים על מנת שרבני הישיבה יעלו יחד עם התלמידים לארץ ישראל. חתנו מרן הגר"ח שמואלביץ ומרן המשגיח הגר"י לווינשטיין עלו לארץ ישראל ואחריהם עלתה קבוצה מתלמידי הישיבה אשר הגיעו ללמוד אצל רבם הנערץ בישיבה בירושלים.

מרן רה"י לא נח והחל לגייס כספים עבור הקמת בניין הישיבה בירושלים. בסיוע נדיבי עם עלה בידו לגייס סכום נכבד לבניין הישיבה.

לאחר סיום מלחמת העולם, היגרו רוב תלמידי הישיבה לאמריקה. דעתו של מרן רה"י לא היה נוחה מכך והוא הרבה לשלוח מכתבים על מנת שרבני הישיבה יעלו יחד עם התלמידים לארץ ישראל.

בחרדתו הרבה לבניית הישיבה על טהרת הקודש הקפיד מרן שכל העוסקים בבניין הישיבה יהיו יהודים יראים ושלמים, כאשר תוך כדי יציקות הבניין נשמעו מפי הפועלים הוויותיהם של אביי ורבא.

מרן רה"י השקיע ת כל חייו בהרבצת תורה. אולם, לא רק בישיבתו. בפיו שגור היה המשפט כי "הלא כל העולם לא נברא אלא בשביל שיתעסקו ישראל בתורה, אם כן מה לי הכא, מה לי התם, אין זה משנה אם מדובר בישיבתי שלי או בישיבה אחרת. משום כך נהג לתמוך בסכומי כסף הגונים בישיבות נוספות. הוא אף שלח את בחירי תלמידיו לסייע לישיבות אחרות שנפתחו. לימים התברר כי הייתה לו קרן מיוחדת עם מרן החזון איש לתמוך כלכלית בישיבות בארץ הקודש.

בשעות הבוקר היה לומד באחד מבתי הכנסת הסמוכים לישיבה, כאשר לא ניתן היה להפריע לו משקידתו. בשאר שעות יום היה לומד בביתו עטור בתפילין כשהוא מכין את שיעוריו תוך כדי שמיעת חידושי תורה מבני הישיבה. את חידושיהן היה זוכר גם לאחר שנים ולעתים היה מדבר עם תלמידו לאחר שנים רבות על חידוש שאמר לו בלומדו בישיבה.

מידי לילה היה לומד עשרים דף גמרא ולאחר מכן לומד רמב"ם, כאשר מידי שנה היה מסיים את הש"ב ואת כל ספרי הי"ד החזקה.

היה נושא בעול בצורה מופלאה והרבה בתעניות וסיגופים על צרות הפרט והכלל. לאחר חורבן השואה האיומה קיבל על עצמו עינוי שלא לאכול בשר עד יומו האחרון.

זכה וראה את הישיבה הקדושה גדלה ומתפתחת בכמות ובאיכות. עד יומו האחרון שקד על התורה במסירות נפש, למרות אזהרת רופאיו כי גופו החלוש לא יעמוד בכך.

נתבקש לישיבה של מעלה בי"ט בתמוז תשכ"ה.