מרן רה"י הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל

שנת לידתו: תש"ג
שנת פטירתו: תשע״ב

חיבוריו: 

מרן רה"י הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל

נולד בו' אדר שני תש"ג בשיקגו לאביו הרה"ג אליהו מאיר זצ"ל נכדו של הסבא מסלבודקה שעל שמו נקרא 'נתן צבי'.

בילדותו למד בביה"ס התורני בשיקגו ולאחר מכן בתיכון היהודי במקום שנוהל ברוח בעלי הבתים של אמריקה באותה תקופה. הוריו לא הסתפקו בלימודים בבתי הספר ושכרו עבור בניהם מלמדים פרטיים. אחד מהם היה הגה"צ רבי יהושע לוינסון זצ"ל אשר היה המשבח את השגיו של רבינו, אך יחד עם זאת החדיר בו את האמרה שליוותה אותו כל ימיו 'אם תתאמץ תוכל להצליח יותר'.

בקיץ תשי"ז, כשהיה בן ארבע עשרה, נסע עם הוריו לביקור בארץ ישראל. שם בקרו את הדוד הגדול מרן רה"י הגרא"י פינקל זצוק"ל. מרן הגרא"י הרבה להשתעשע עם הנער נתן צבי והתרשם ממנו מאוד. בערב ראש השנה, כאשר באו לתברך בברכת השנים, קרא להם רה"י לחדרו והפציר בהם להשאיר את הנער נתן צבי בישיבה לשנה אחת. ההורים ניסו להסביר כי הנער באמצע לימודי התיכון וכי הוא עדיין צעיר מידי, אך רה"י חזר והפציר כי ישאירן אצלו את הנער לשנה אחת.

ההחלטה הייתה קשה מאוד. בראש השנה התפללה האם בישיבה ושמעה את קריאת התורה בפרשת עקידת יצחק ולידה ישבה הנערה רבקה שמואלביץ [לימים הרבנית אזרחי ע"ה] אשר הרחיבה בפניה באנגלית את מסירות נפשו של אברהם אבינו. באותה שעה חשבה האם: "אם אברהם הסכים להקריב את בנו גם אני אקריב קרבן קל בהרבה ואשאיר את בני בישיבה לשנה אחת.

נתן צבי נשאר בישיבה עד סוף זמן חורף. הוא גר אצל מרן רה"י אשר קדיש משנו לטובת צמיחתו של הנער. רה"י למד אתו חברותא בעצמו וסידר לו חברותות נוספות מבחירי תלמידי הישיבה, כאשר הוא מדריך אותו איך ללמוד ולחזור על מה שלמד כדי שייחרטו הדברים במוחו. הנער הצעיר השקיע את כל כחו ומרצו בלימוד וקנה קניין נצחי במסכת בבא קמא ואת טעם מתיקות הלימוד.

כאשר חזר לשיקגו ניכר השינוי בהליכותיו האציליות. חבריו שמעו לראשונה את השאיפה להשקיע את החיים בתורה והדבר השפיע גם על כמה מהם. לאחר סיום לימודיו בתיכון עבר ללמוד ב'בית מדרש לתורה' בשיקגו.

מרן רה"י הגרא"י הרבה לשלוח מכתבים להוריו שהיו פועלים לטובת הישיבה. במכתביו הבה לשאול אודות נתן צבי וביטא את געגועיו אליו ואת ציפייתו כי ישוב ללמוד בישיבה בירושלים. אולם, החלטה מעין זו, לעזוב את הוריו האמידים והשפע האמריקאי, הייתה קשה מאוד בימים ההם. בפרט שרבינו היה נער מקובל מאוד בחברה אהוב מוערך ומצליח בעיני רבותיו. שבעתיים היה קשה הדבר להוריו, לשלוח נער צעיר לבדו ללמוד בירושלים. נוסף על כך המצב הביטחוני הרעוע באותם ימים וקרבתה של הישיבה לגבול הירדני.

אולם, לבסוף גברה תשוקתו של הנער ללמוד דוקא בישיבה ובהסכמת הוריו הוא נסע שוב לישיבה בקד' בתחילת זמן קיץ תש"כ.

קשה מאוד הייתה הסתגלותו לישיבה. מלבד הריחוק מהוריו, הוא היה גם התלמיד היחיד מארה"ב ולא היה רגיל לפשטות ולדלות של הישיבה. אולם תשוקתו ללמוד ולהתעלות יחד עם התמסרותו של מרן רה"י הגרא"י הם שעמדו לו לצלוח את כל הקשיים ולגדול בתורה.

מרן רה"י הגרא"י התמסר לטובת צמיחתו בתורה. הוא סידר לו את טובי תלמידי הישיבה כחברותות שילמדו את הנער תורה, מוסר והליכות של בן תורה. עד סוף ימיו רבינו ראה את החברותות שלו כרבותיו והכיר להם טובה. ביניהם היו הגאונים: ר' חיים קמיל [בו ראה רבינו את רבו המובהק עד סוף ימיו], ר' יוסף שטרן,ר' יהושע קורלנסקי, ר' חיים ברים, ר' ארי' פינקל ועוד. רה"י היה מתעניין באופן תדיר על התקדמותו, היה מזמין אותו בשבת לסעוד על שולחנו ומבקש ממנו לומר חידוש שהתחדש לו באותו שבוע תוך שהוא לא מסתיר את התפעלותו לא רק מחידושיו אלא גם מאהבת התורה הבוקעת ממנו. יחד עם הדרכתו בלימוד, עמד רה"י גם על הדרכתו בהנהגות שבין אדם לחבירו ודרש ממנו לנהוג כאדם גדול לפנים משורת הדין.

קשה מאוד הייתה הסתגלותו לישיבה. מלבד הריחוק מהוריו, הוא היה גם התלמיד היחיד מארה"ב ולא היה רגיל לפשטות ולדלות של הישיבה. אולם תשוקתו ללמוד ולהתעלות יחד עם התמסרותו של מרן רה"י הגרא"י הם שעמדו לו לצלוח את כל הקשיים ולגדול בתורה.

במכתביו להורי רבינו הרבה מרן הגרא"י לשבח את התעלותו של בנם. באחד ממכתביו אף כתב "הנהו כבר גדול בתורה, מחדש חידושים בפנינים יקרים ומיועד להיות ולשמש כראש ישיב בע"ה…". במכתב אחר מתייחס רה"י להצעות השידוכין שתחילו להגיע וכותב כי הוא מקווה להשאירו במשפחה ולשדכו עם אחת מנכדותיו כאשר יגדלו קצת.

תורתו של רבינו הייתה 'תורת חסד'. בכל הזדמנות חיפש לעשות חסד עם חבריו לביהמ"ד. הוא היה מסדר חברותא לכל נצרך, וכאשר לא מצא חברותא מתאים לתמיד היה מקדיש זמן מסויים ביום ללמוד אתו בעצמו. בכל ליל שישי היה לומד עד הבוקר והיה קונה מכספו כיבוד לשאר הלומדים ובימי ביה"ז היה מארח בחדרו בחורים מישיבות אחרות שלא היה להם היכן להיות.

בהיותו בן עשרים הציע מרן הגרא"י את רבינו כחתן לנכדתו, בת בנו הגאון רבי ביינוש זצ"ל. כך הוא הגשים את שאיפתו לשדכו עם אחד מנכדותיו. ביום חופתו הציע לו מרן רה"י שיקבל על עצמו ללמוד בכל יום לפחות י"ב שעות ובשישי ובשבת לפחות י"ח שעות. באחד ממעמדי הסיומים של אחת מה'חבורות' בישיבה שנערכה בביתו, סיפר רבינו כי זכה לעמוד בקבלה זו גם בימים קשים, כגון בימים שבהם השיא את ילדיו. לשם כך נדרש לפעמים חשבון מדוייק ולעתים אף להשלים שעות, לשם כך הוא היה מדבר או חושב בלימוד בדרכו או כשהיה באירועים וכד', כך היה שקוע כולו בלימוד.

 

רבנו ייקר את זמנו מאוד. לפני תחילת כל זמן היה מתכנן לפרטי פרטים את סדר לימודו כדי לנצל את הזמן היטב, כמה יספיק בלימודו ועל איזה דברים שלמד בעבר יחזור. בסדר וביסודיות כאלו הוא למד כל סוגיא לעומקה לפרטי פרטים עד שהייתה מסודרת וברורה לו לחלוטין.

מנערותו הייתה לו קביעות ללימוד בספרי מוסר. בענוותנותו הרבה היה מפרסם חידושים מתורתו בעילום שם או שהיה כותב: הרב בש"א, כשכוונתו "בן שרה איטא". גם בניהול הישיבה נהג בענווה יתירה, שמע וכיבד גם דעתם של אחרים ורק לאחר מחשבה היה מחליט כיצד לנהוג. פעם התבטא כי רה"י יושב ב'מזרח' כדי שארון הקודש יזכיר לו להתנתק מ'נגיעות' ולעשות את מעשיו לשם שמים, כך הייתה הנהגתו בכל ענין וענין.

היה קשור בכל נימי נפשו לרבותיו ראשי הישיבה הגאונים: הגרא"י פינקל, הגר"ח שמואלביץ, חותנו הג"ר ביינוש פינקל והגר"נ פרצוביץ. היה שותה בצמא את שיעוריהם ודלה מתורתם ככל יכולתו. את שעורי הגר"נ פרצוביץ לא יכל לשמוע, שכן באותו זמן היה הוא מוסר את שיעורו, אך מיד לאחר השיעור היה מקשיב להקלטה וחוזר על השיעור בפני מישהו אחר.

מספר שנים לאחר נישואיו החל למסר שיעור יומי בישיבה. מאז ועד סוף ימיו התמסר לכל אחד ואחד מתלמידיו באהבת אב והיה דואג הן להתקדמותו הרוחנית, כל אחד לפי רמתו, והן למצבו הגשמי. תלמידיו הרבים החזירו לו את אהבתם והיו קשורים אליו גם שנים רבות אחרי שכבר עזבו את הישיבה, כאשר כל אחד מרגיש כי אותו מחבב רבינו באופן מיוחד.

בשנת תשמ"ב ביקש רה"י הגר"ב פינקל מרבינו למסור בנוסף על השיעור בעיון גם שיעור יומי ללומדי חברת 'דף ליום'. בשיעור זה המסר רבינו את עיקרי שיטות הראשונים והאחרונים בכל סוגיא כשהוא שוזר בדבריו בקצרה מערכות שלמות ומעמיד בכל המסכת את דברי הראשונים לשיטתם.

 

עוד כמה שנים לפני שנת תשמ"ז תקפו את רבינו חולשה וכאבי ראש עזים, אולם בגבורתו הרבה המשיך בסדרי  לימודו ושיעוריו כרגיל. בשנת תשמ"ז התברר כי הוא חולה במחלת הפרקינסון ל"ע, המחלה גורמת לניוון שרירים ולתנועות לא רצוניות. רבינו אזר את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים והחליט כי לא יכנע למצבו הבריאותי. הוא לא ויתר במאומה ובמסירות נפש עילאית המשיך באמירת שיעוריו, להגיע לתפילות בישיבה ואת סדרי לימודו. רבינו התגבר על הבושה מהרעידות והתנועות הלא רצוניות, התגבר על הייסורים וכאבי הראש העזים שפקדו אותו ודבק בתורה הקדושה במסירות נפש שאין לתאר, כאשר רק בלימוד הוא מוצא מרגוע לנפשו תוך כדי ייסוריו. קושי נוסף אתו נאלץ להתמודד הוא להיעזר בזולת, הדבר נגד את הנהגתו שלא להטריח ארים כלל. אך גם בתקופת מחלתו לא ויתר רבינו לעצמו ונמנע ככל יכולתו מלהיעזר באחרים חוץ ממקרים שלא הייתה ברירה בידו. דווקא בתקופת מחלתו התגלה במלוא עוזו והדרו ופרצה ממנו אהבת התורה, אהבת לומדי התורה והרצון העז להגדיל תורה ולהאדירה.

רבנו ייקר את זמנו מאוד. לפני תחילת כל זמן היה מתכנן לפרטי פרטים את סדר לימודו כדי לנצל את הזמן היטב, כמה יספיק בלימודו ועל איזה דברים שלמד בעבר יחזור. בסדר וביסודיות כאלו הוא למד כל סוגיא לעומקה לפרטי פרטים עד שהייתה מסודרת וברורה לו לחלוטין.

בשנת תש"ן התמנה רבינו למלא את מקום חותנו בראשות הישיבה. רבינו שעד אותו יום היה שקוע במעמקי בית המדרש מצא את עצמו לפתע צריך לדאוג גם לקיומה הכלכלי של הישיבה. מאותו רגע הוא נטל על עצמו את התפקיד בכובד ראש ובאחריות רבה. הוא ראה את עצמו כשליח של זקניו ורבותיו ראשי הישיבה להמשיך את עולם התורה בישיבה.

מאותו רגע הוא לא נח ולו לרגע קט מהעול הרובץ על כתפיו. מלבד המשך מסירת השיעורים והדאגה לכל תלמיד ותלמיד כבנו, הוא לא נח ולא שקט לרגע מלפעול להרבות תורה. יחד עם זאת התמסר באהבה רבה לכל תלמיד ותלמיד בישיבה. כאשר הבחין בבחור שמעונין ללמוד תורה היה מקבלו בשמחה לישיבה, גם אם היה מדובר בבחור שלישיבות אחרות הייתה סיבה שלא לקבלו. לאחר שקבל בחור כזה לישיבה, היה מקרבו ומדריכו איך להתעלות בלימוד שלב אחר שלב ופעמים רבות אף היה קובע קובע אתו חברותא בעצמו.

למרות גופו השבור, נסע ברחבי העולם על מנת לקיים את הישיבה ולהרחיב. מסירות נפשו ופניו המאירות באור מיוחד משכו אחריו עוד ועוד בני תורה שבאו להסתופף בצל תורתו בישיבה. גם נדיבים בעלי ממון אשר ראו את מסירות נפשו נדבקו בהתלהבותו הרבה ולא יכלו לעמוד מנגד. כך החל רבינו לפתוח בתי מדרשות נוספים. בתחילה הוא דאג להרחבת בית המדרש הגדול של הישיבה ולאחר מכן עתח בתי מדרש נוספים אחד אחרי השני כדי שלא יחסר מקום לאף בחור או אברך שמעוניין ללמוד תורה.


בבניית בנייני הישיבה ראה רה"י עניין קדוש. הוא היה מעורב בכל פרט בתכנון ואף טרח להגיע בעצמו לחוץ על דוושת היציקה בעת יציקת היסודות לבנייני הישיבה החדשים. כך התרחבה הישיבה תחת הנהגתו עד שלמדו בה כשבעת אלפים תלמידים.

אך רה"י לא הסתפק בכך, והמשיך בהגדלת עולם התורה כאשר הוא פותח כוללים בביתר עילית, מודיעין עילית, רמת שלמה ובבית שמש, ישיבה קטנה וגולת הכותרת הייתה הקמתה של ישיבת מיר ברכפלד, אשר מתכנני העיר לא העלו בדעתם כי חלומו של ראש הישיבה לפתוח במקום ישיבה לאלפי תלמידי יתממש, אך אף אחד לא יכל לעמוד בפניו, הקצו לשם כך את מלוא השטח שביקש, ואכן קמה וניצבת במקום הישיבה המעטירה אשר השפיעה מאורה על כל האזור.

באהבתו העזה לתורה ולומדיה סייע מרן רבות גם לישיבות אחרות. היה משתדל עבורם בגיוס כספים גם כאשר לא היה בידו די כסף לישיבתו שלו, משום שבאהבת התורה שלו אין הבדל בין התורה בישיבתו שלו לתורה בישיבה אחרת.

מרן רה"י נלב"ע בחטף ביום י"א במרחשוון תשע"ב, כאשר למרות המצב הכלכלי הקשה שבו הייתה שרויה הישיבה באותה תקופה, רבינו היה בשיא פריחתו ופריחת הישיבה הקד'.