מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי ירוחם הלוי ליוואויץ זצוק"ל

שנת לידתו: י"ט אלול ת"ר
שנת פטירתו: י"ח סיון תרצ"ו

חיבוריו: 

רבי ירוחם הלוי ליוואויץ זצוק"ל

בצעירותו למד מרן המשגיח אצל הסבא מסלבודקה. כאשר ראה הסבא כי תלמידו יגדל יותר בקלם שלחו לשם.

בקלם זכה המשגיח להתקרב לסבא מאוד ואף לשמש אותו במשך פחות משנה. תקופה זו היתה הבסיס לכל חייו. עם הסתלקותו של הסבא, בכה רבי ירוחם במרירות רבה במשך כל היום כשהוא אומר לעצמו: "רק זכיתי להבין מהו אדם ומה חיוביו, אך רק נפקחו עיני בשמעי דבריך פעמים ספורות, והנה נסתלקת ממני." לימים אמר כי כל מה שזכה לו מתורתו של הסבא מקלם, הרי זה בזכות הבכי של אותו יום.

לאחר נישואיו, נסע ברשות אשתו ללמוד עוד שמונה שנים בפרישות בקלם. משחזר לביתו, סירבה הרבנית לעזרתו כדי שיוכל להתמיד בלמודו.

בהיותו כבן שלושים התבקש ע"י החפץ חיים לשמש כמשגיח בישיבת ראדין. הוא הכניס את לימוד המוסר לישיבה וקבע את הסדרים תוך הקפדה רבה על הזמנים. תלמידי הישיבה דבקו בו מאוד, כיוון שראו בו דוגמא אישית להתממשות דרך המוסר. כמה מתלמידי הישיבה חששו כי המשגיח סוחף אחריו את תלמידי הישיבה על חשבונו של החפץ חיים. משנודע לו על כך, חשש שמא תפרוץ מחלוקת ובסוף זמן חורף עזב את הישיבה ולא שב אליה עוד.

מרן רה"י הגרא"י פינקל קראו לשמש כמשגיח במיר.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה ברוסיה ואף שימש משגיח תקופות קצרות בישיבות קלם ופוניבז'. לאחר המלחמה נקרא ע"י הסבא מסלבודקה להקים מחדש את ישיבת סלבודקה ושהה שם כשנה וחצי. כשחזר הסבא, מסר לו המשגיח את הישיבה ומיהר לעזוב אותה.

בהיותו כבן שלושים התבקש ע"י החפץ חיים לשמש כמשגיח בישיבת ראדין. הוא הכניס את לימוד המוסר לישיבה וקבע את הסדרים תוך הקפדה רבה על הזמנים. תלמידי הישיבה דבקו בו מאוד, כיוון שראו בו דוגמא אישית להתממשות דרך המוסר. 

בשנת תרפ"ג -חזר למיר, הישיבה מנתה כבר כ-300 תלמידים. תוך זמן קצר הכיר המשגיח את טבעו וכוחותיו של כל אחד ואחד מהם והתנהג אתו כפי טבעו וכוחותיו. הוא התמסר לכל אחד כבנו ממש ודאג לשידוכים ולכל צרכיהם הרוחניים והגשמיים של תלמידיו.

שיחותיו של המשגיח השפיעו השפעה עמוקה מאוד בנפש התלמידים ועל כל מהלך חייהם, כאשר ראו ברבם את האדם השלם.

בחורף תרצ"ו ריחפה על יהדות פולין גזירת איסור השחיטה. מרן ראה בכך גזרה נוראה משמים והצטער על כך מאוד. הוא הנהיג אמירת תהלים ואבינו מלכנו בישיבה וממש "החלה עצמו" על צרה זו עד שניכר כי הדבר פוגע בבריאותו.

ביום א' לפרשת במדבר נפל מרן המשגיח למשכב ביסורים קשים, כאשר פעם אחר פעם הוא ממלמל "אדאנק דיר טאטינקע פאר די יסורין" [-תודה לך אבאל'ה עבור היסורים!].

ביום ב' לפרשת שלח, י"ח בסיוון, ניכר היה כי המשגיח יודע שזהו יומו האחרון. הוא סירב לאכול, נפרד מרופאו ד"ר אדלר והיה שקוע בשרעפיו. מילותיו האחרונות היו "שהכל נהיה בדברו".